יומן של אמנית: בין כתמי זהב על השיער לגוגל אנליטיקס

נכנסתי לגלריה. רק לשנייה. שנייה אחת. "אני רק אבדוק משהו קטן על הציור הזה," אמרתי לעצמי. הזזתי מכחול פה, תיקנתי טקסטורה שם. ככה, סתם. רפלקס.
כשיצאתי, היה לי כתם זהב על השרוול, צבע כחול על היד, ואיזו מריחה אפורה על הלחי שאני בכלל לא יודעת איך הגיעה לשם.
ככה זה כשאת אמנית.
הגעתי לפגישה עם הכתם על השרוול. שום בעיה. כבר הרבה זמן הפסקתי להתנצל. זה חלק מהמראה. מי שלא אוהב …….

ציור צבעוני – ריקוד הצבעים – ריבה יחזקאל

תמונה מהממת וצבעונית לסלון בגלריית ריבה יחזקאל

ציור מזל עקרב – כוח וסוד בצבעי אש

ציור בחורה סקסית של ריבה יחזקאל

ציור של זוג רוקד צבעוני

ציור ים עם בת הים הקטנה

ציור אבסטרקט המדמה שיש טבעי

ציור בגווני זהב ואפור | ריבה יחזקאל

ארון הבגדים שלי: דרמה בארבע פרקים

יש לי ארון בגדים עם שלושה מדורים ברורים:
מדור א': בגדים נורמליים
אלה הבגדים שאני יוצאת איתם לאנשים. לפגישות. לארועים משפחתיים. הם תמיד נקיים מדי – מה שאומר שאני לא לובשת אותם מספיק.
מדור ב': בגדים עם סיפור
כל חולצה פה זה יצירת אמנות בפני עצמה. יש פה חולצה עם כתם תכלת מהפרויקט של 2019. יש פה סווטשירט עם זהב מ-2021. כל כתם זה זיכרון. זה יפה, באופן משונה.
מדור ג': הקורבנות
הבגדים שהיו פעם נקיים, אבל אז חשבתי "אני רק אסיים לרגע משהו בסטודיו." עכשיו הם מטליות רשמיות. הם קיבלו שדרוג.
האמת? אין לי בגדים נקיים. יש לי בגדים שעדיין לא הרסתי.

ופעם, סתם ככה, צבעתי את השיער שלי בטעות. לא כוונתי. עבדתי, הזזתי יד, ופתאום יש לי פס ירוק-זית ליד הפוני. חיכיתי שזה יירד בשבועיים הקרובים. לא ירד. זכיתי בהיילייט חינם. הסתובבתי ככה בסופר,  בפגישה עם הרואה חשבון.
אף אחד לא אמר כלום. או שחשבו שזה טרנד חדש, או שחששו לשאול.

המשפחה שלי כבר לא מופתעת

פעם, כשהתחלתי, המשפחה הייתה מודאגת.
"את יצאת מהבית ככה?"
"יש לך… משהו על הפנים."
"את יודעת שיש לך צבע על היד, נכון?"
עכשיו? שקט מוחלט.
בעלי רואה אותי בצהריים עם זהב על הלחי, צבע אדום על האצבעות, ומריחה של משהו שנראה כמו טקסטורה על המצח – והוא פשוט אומר "היי, מה נשמע?"
זאת אהבה אמיתית.
הילדים כבר לא מזועזעים כשאני מגיעה לאסוף אותם עם כתמים צבעוניים על הבגדים. הם הסבירו לחברים שלהם: "אמא שלי אמנית." זה הסבר מספיק טוב.
פעם באתי לארוע בגן ( נכד ). הייתה לי מריחה של טורקיז על האף. שמתי לב רק כשהתבוננתי בתמונות אחר כך. במשך שעתיים הסתובבתי ככה, דיברתי עם הורים, חייכתי למצלמה.
אף אחד לא אמר לי כלום.
או שלא שמו לב, או שפחדו לפגוע. לא משנה. התמונות יצאו מגניבות.

אבל רגע – אני גם בעלת עסק!

וכאן מגיע העניין המצחיק.
כי אנשים רואים אמנית ומיד חושבים: בוהמית חופשייה. רוח פראית. חיה בעולם של צבעים והשראה.
אני לא מאשימה אותם. זה נשמע רומנטי.
אבל המציאות?
אני גם יושבת מול המחשב עם גוגל אנליטיקס. אני גם עוברת על אקסל עם רשימות מלאי. גם בודקת SEO ושואלת את עצמי למה האתר לא מופיע בגוגל כמו שצריך.
יש לי חשבוניות. הרבה חשבוניות.
כמו כן, יש לי מעקב הוצאות, מעקב הכנסות, חישובי מס, ניהול מלאי של צבעים ובדים, וטבלאות שעוקבות אחרי כל ציור שיצא מהסטודיו.
אני זוכרת פעם, ישבתי שעה שלמה מול המחשב לתקן באג באתר. יד ימין מלאה בצבע, יד שמאל על העכבר. ליד המקלדת – מכחול מלוכלך. ליד המכחול – כוס קפה קר שכחתי לשתות לפני שש שעות.
זה אני. זאת האמנית שלכם.

האתר, ה-SEO, והתעלומה של גוגל

בוקר אחד, יקריי, הבנתי משהו מרתק:
אף אחד לא ימצא את הציורים שלי אם האתר לא עובד טוב.ואם ערוץ היוטיוב שלי לא יעודכן מידי פעם בציור חדש.
אז למדתי SEO. כן, אני. אמנית עם ידיים מלאות טקסטורה וזהב – גם יודעת מה זה מילות מפתח וCore Web Vitals.
אני יושבת, עורכת את התוכן באתר, בודקת איך הכתבות מתפקדות, מעלה תמונות ברזולוציה מטורפת – וכל הזמן חושבת: "בטח יש כתם צבע על המקלדת."
יש – ברור, כל המקלדת העכבר והנייד מלאים בכתמי צבעים.
פעם התקשרה אליי חברה ושאלה איך הולך העסק. אמרתי לה שאני בדיוק מסיימת לעדכן את האתר. היא אמרה: "וואו, את מבינה בזה?"
כאילו, כן. אני גם יודעת איך להדביק עלה זהב ועלה כסף, איך ליצור טקסטורה של 3 סנטימטר, ואיך לוודא שגוגל דיסקבר יאהב את הכותרת שלי.

רגע של אמת: הניגוד בין הדימוי למציאות

אז הנה האמת, מלאה ונוצצת (עם כתמי צבע):
בבוקר – אני יושבת עם המחשב. אני בודקת תנועה לאתר, עושה עדכונים, עונה להודעות, מתעדכנת בטרנדים של גוגל Discover.
אחר הצהריים – אני בסטודיו. מכחול ביד, צבעי זהב על השולחן, מוזיקה ברקע. יוצרת משהו שמגיע מהבטן.
בערב – אני מתקלחת. מנסה להוציא צבע מתחת לציפורניים. לא מצליח לגמרי. זה בסדר. מחר זה יחזור בכל מקרה.
אני אמנית וגם בעלת עסק. אני בין שני עולמות כל הזמן. והם לא מפריעים אחד לשני – הם משלימים.
כי בלי היצירה, אין מה למכור. אבל בלי הצד העסקי, אף אחד לא יראה את היצירה.
זה האיזון הזה שגורם לכל זה לעבוד.

למה אני עושה את זה?

אז למה? למה להמשיך להרוס בגדים, לצבוע את השיער בטעות, לשבת שעות מול גוגל אנליטיקס כשאני יכולה פשוט לעשות משהו פשוט יותר?
כי אני לא יכולה שלא.
 כשאני רואה את הציור הזה, הזה שעבדתי עליו שבוע שלם, תלוי על הקיר בבית של מישהו – זה שווה הכל.
כי כששולחים לי תמונה מהסלון החדש שלהם עם הציור שקנו ממני, ואני רואה איך זה משתלב, איך זה משנה את האווירה – זה שווה את כל הכתמים.
כי כשמישהו מגיע לגלריה, מסתכל על היצירה, ואומר "זה בדיוק מה שחיפשתי" – אני זוכרת למה אני עושה את זה.

אז כן, אני אמנית

יש לי צבע על הידיים רוב הזמן.
יש לי זהב בשיער לפעמים.
הבגדים שלי לא ממש שרדו.
אבל יש לי גם אתר שעובד, מלאי מסודר, וידע עמוק ב-SEO שאף אחד לא חשב שיהיה לי.
זאת אני. כאוס יפה עם אקסל בצד.
ואם אתם פוגשים אותי עם כתם צבע על הפנים – אל תגידו לי. אני כבר יודעת. 😊

הדברים המשוגעים שקורים בגלריה (וחשבתם שאמנות זה רק יפה)

אם הייתם חושבים שגלריית ריבה יחזקאל זה מקום שקט ומתוחכם שבו אנשים מסתכלים על ציורים בשקט ומהנהנים בהערכה – טעיתם בגדול.
הגלריה שלי? זה יותר כמו תוכנית ריאליטי.
פעם הגיע זוג.
הוא רצה ציור כחול גדול לסלון. היא רצתה משהו קטן וורוד לחדר השינה. הם התווכחו מול הציורים במשך ארבעים דקות.
עמדתי בצד. חייכתי בנימוס. חיכיתי.
בסוף הם הגיעו לפשרה: קנו ציור טורקיז בינוני. איש מהם לא באמת רצה אותו, אבל "זה משהו באמצע."
שבוע אחרי זה הוא חזר לקנות את הכחול הגדול. לבד.
אמר לי בלחישה: "תגידי לה שזה מבצע מיוחד, בסדר?"
אהבתי אותו.

פעם נכנסה אישה עם הכלב שלה.
לא כלב קטן וחמוד. כלב ענק. נראה כמו סוס מיניאטורי.
"אפשר להיכנס איתו?" שאלה.
לפני שהספקתי לענות, הכלב כבר היה בפנים. הוא התחיל להסתובב, להריח, ואז עצר מול ציור אחד.
ישב. בדיוק מולו. הסתכל עליו.
האישה התרגשה: "הוא אוהב את זה! זה הסימן!"
קנתה את הציור. בגלל שהכלב אהב אותו.
עד היום אני תוהה אם הכלב באמת הבין משהו באמנות, או שפשוט היה עייף.

אבל הסיפור האהוב עליי?

הגיע גבר, איזה 60 בערך. נראה רציני. חליפה. ביטחון.
עמד מול ציור אחד שלי – גדול, עם טקסטורות עבות, הרבה זהב, צבעים חמים.
הסתכל עליו בשקט. דקה. שתיים. שלוש.
חשבתי שהוא לא מתחבר. התכוננתי להראות לו משהו אחר.
פתאום הוא אומר, בלי להסיר את העיניים מהציור:
"זה בדיוק איך האור נראה בבית של סבתא שלי בילדות."
נשאר עוד רגע. ואז אמר: "אני לוקח אותו."
שילם. לקח. יצא.
אף פעם לא שאל על המחיר. לא התעניין בפרטים. לא ביקש הנחה.
הציור פשוט דיבר אליו.
זה הרגע שבו הבנתי שזה לא באמת על הטקסטורה או על הזהב או על הצבעים.
זה על מה שהציור מעיר בך.

ויש גם את הקלאסיקה:

הילד שנכנס עם ההורים, מסתכל על ציור מופשט שלי ואומר בקול:
"אמא, זה נראה כמו כשהשוקולד נמס על השולחן!"
ההורים נבוכים. מתנצלים.
ואני? מתה מצחוק.
כי הוא צודק! בדיוק ככה זה נראה! ומשהו בזה ממש יפה.

יש גם את אלה שבאים "סתם להסתכל".
"אנחנו לא קונים היום, רק מסתכלים."
בסדר גמור. אין בעיה.
אני נותנת להם מקום. מציעה קפה. משוחחת אם הם רוצים.
וחצי מהם חוזרים אחרי שבוע וקונים.
כי לפעמים צריך זמן. צריך לתת לציור לעבוד עליך.
ואני מבינה את זה. לא כל החלטה צריכה להיות מיידית.

אז כן, הגלריה שלי זה לא מוזיאון שקט.

גלריית ריבה יחזקאל זה מקום עם סיפורים. עם אנשים. עם כלבים שבוחרים ציורים.
זה מקום שבו זוגות מתווכחים, ילדים משווים ציורים לשוקולד, וגברים מבוגרים זוכרים את סבתא שלהם.
וזה בדיוק מה שעושה את זה מושלם.

ריבה יחזקאל
אמנית, בעלת גלריה, ומומחית ב-SEO (בעל כורחה).
אם התחברתם לסיפור – אשמח לראות אתכם באתר ובגלרייה שלי.